הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אטלן ואח' - פסקדין

צד ג' ביטוח חקלאי – חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

ההליך

1.התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב מבוטחת התובעת בתאונה נשוא התביעה. התביעה הוגשה נגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בטענה שהוא נהג במונית שגרמה לתאונה, ונגד הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") כמבטחת המונית.

כפי שיבואר רכב התובעת לא ניזוק מהמונית אלא מרכב אחר שאינו צד לתיק זה. טענת התובעת היא שהנתבע הוא האחראי לתאונה, ושבעטיו נפגע רכבה מהרכב האחר, בתאונה שהפכה מבחינת שני רכבים אלו, לתאונה בלתי נמנעת. הנתבעת כופרת בחבותה הביטוחית, והנתבע הגיש נגדה הודעה לצד שלישי.

2.לטענת התובעת, הנתבע 1 הסיט רכבו במפתיע ובחדות לתוך נתיב נסיעת רכבה, נהגת הרכב נאלצה להסיט רכבה ימינה ושמאלה כדי להימנע מהפגיעה, וכתוצאה מכך פגע רכבה ברכב נוסף.

הנתבע טוען שלא היה מגע כלשהוא בין רכבו ובין רכב התובעת, שנהגת הרכב נהגה רכבה במהירות ועל כן איבדה את השליטה על הרכב, ושהוא אינו אחראי לתאונה.

הנתבעת 2 טוענת שהתאונה נגרמה על ידי הנתבע 1 במתכוון, ועל כן היא פטורה מחבותה הביטוחית, הן לאור הוראות הפוליסה והן לאור סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח.

3.נגד הנתבע הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סטייה שלא בבטחה, עבירה לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, ועבירה של נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה. הנתבע הורשע בעבירות המיוחסות לו, על יסוד הודאתו.

4.העידו בפני נוסעת שישבה במונית הנתבע, נהגת רכב התובעת, והנתבע 1 בעצמו. כן הוגשו מסמכים מתיק המשטרה.

העדויות

5.נסיבות התאונה חריגות בחומרתן. וכך פתחה הנוסעת שישבה במונית הנתבע, ואשר העידה מטעם התובעת, את עדותה: "אני זוכרת את התאונה, אני לא יכולה לשכוח אותה, אני חווה את הסיוט הזה באופן תדיר" (עמ' 1 שורה 15).

העדה ישבה במונית, והיא היתה עדה להתרחשות כולה, הן לאירוע התאונה, והן לנסיבות שקדמו לו. התאונה אירעה בדרך בין תל אביב לנתניה, שעה שהמונית היתה עמוסת נוסעים. מדובר במונית שירות גדולה והעדה ישבה בצד ימין מקדימה. לפי עדותה מעט לפני צומת גלילות החל לפתע הנתבע לכעוס, לקלל ולצעוק, ולזרוק מטבעות של 10 אגורות על רכב שנסע בנתיב שמשמאלו. לדברי העדה, נהג המונית לקח את המטבעות בידיים "וזרק מהחלון, כמו שמיידים אבנים כך הוא זרק את המטבעות לכיוון הרכב" (עמ' 1 שורות 18 – 19). כעבור מספר דקות הבחין הנתבע שאותו רכב עליו הוא זרק קודם לכן את המטבעות, מצוי בנתיב מימינו, והוא החליט "לנגוח" ברכב. הוא סובב את ההגה ימינה באופן מפתיע ובעוצמה רבה, וכתוצאה מכך איבדה נהגת הרכב (הוא רכב התובעת) את השליטה על רכבה, הרכב החל להסתובב ולנסוע הפוך מכיוון הנסיעה, עד שנפגע מרכב אחר שנסע בכביש.

וכך תיארה העדה את שאירע: "אין לי ספק שהוא עשה את זה בכוונה. זה היה נראה ככה, כל מי שהיה בתוך האוטובוס (צ.ל. מונית – י.ר) צעק עליו שיאט, שיפסיק לקלל, והוא צעק וקילל את הנהגת הזו. הוא השתמש ברכב כמו שמשתמשים בנשק" (עמ' 1 שורות 23 – 25). "כשהרכב היה בצד ימין הוא אמר הנה היא, אני אראה לה מה זה ובא להיכנס בה" (עמ' 2 שורות 10 – 11)", ובהמשך: "הוא האץ כדי להראות לה מה זה, הוא השתמש במילים האלה ואמר אני אראה לה מה זה ואלמד אותה. שמעתי את זה באוזניי" (עמ' 3 שורות 13 – 14).

6.עדות נוסעת המונית נתמכה בעדותה של נהגת רכב התובעת. נהגת רכב התובעת לא היתה ערה לנסיבות שקדמו לתאונה ולהתנהלות הנתבע עובר לתאונה. לדבריה, היא לא שמה לב למטבעות הכסף שהושלכו לעבר רכבה, ושמעה על כך מאוחר יותר מנוסעי המונית (ראה הודעה לחברת הביטוח, ת/1). הנהגת יכולה היתה להעיד רק על אותו חלק בתאונה בו היא היתה מעורבת. לפי זכרונה היא נהגה רכבה, ולפתע מונית שירות שנסעה משמאלה חתכה ימינה, נכנסה במפתיע לתוך נתיב נסיעתה וחסמה את דרכה. כדבריה: "הוא פשוט פתאום עמד מולי, הוא ניצב מולי, הוא נכנס לי לנתיב וחסם את הנתיב" (עמ' 7 שורות 1 – 2). כדי למנוע את התאונה היא שברה את ההגה בחוזקה ימינה, אך רכבים הגיעו מימין, ובאותו רגע היא איבדה את השליטה על הרכב, והרכב החל לנסוע בכביש מעצמו עד שנעצר.

7.הנתבע העיד שנסיבות התאונה היו שונות. לדבריו, הוא נסע צפונה ולפתע הבחין ברכב התובעת שנסע בנתיב לשמאלו כשהוא סוטה לכיוון רכבו. הוא צפר, והבחין שהנהגת אינה אוחזת בהגה אלא מורחת קרם ידיים. כשעצר ברמזור הוא הבחין שהרכב נעצר לידו, הוא פתח את החלון כדי להעיר לנהגת על צורת נהיגתה, אך הנהגת לא התייחסה לקריאותיו, על כן הוא זרק זוג מטבעות על מכסה מנוע הרכב, רק כדי שהנהגת תתייחס אליו. אחרי צומת גלילות שני נוסעים ביקשו לרדת מהמונית, והוא החל לסטות ימינה, אך לפתע ראה את רכב התובעת מגיח מאחור במהירות רבה, והוא ברח מיידית שמאלה, כדי למנוע את התאונה. למרות זאת הוא הבחין שרכב התובעת סוטה ימינה, ומאבד שליטה. לא היה כל מגע בין הרכבים, הנהגת איבדה שליטה בשל מהירות נסיעתה והוא אינו אחראי לכך.

8.עד כאן עדויות הצדדים. כפי שיפורט, אינני נותנת אמון בעדות הנתבע. עדותו אינה סבירה, אינה עקבית, ורצופת תמיהות. מאידך אני מקבלת במלואן את עדויות נהגת התובעת ונוסעת המונית. מעובדות אלו עולה שמלוא האחריות לתאונה רובצת על הנתבע.

9.בטרם אפרט נימוקי יש להדגיש. הנתבע הורשע בפלילים בגין תאונה זו. לפי סעיף 42א לפקודת הראיות, הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם, ישמשו ראיה לכאורה לאמור בהם, ולפי סעיף 42ג לפקודה, אין להביא ראיות לסתור, אלא ברשות בית משפט, שתינתן רק מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

הנתבע לא ביקש, וודאי שלא קיבל רשות להביא ראיות לסתור, ולפיכך, פסק הדין הפלילי המרשיע משמש ראייה בהליך זה. לפיכך במסגרת הליך זה הנתבע אינו יכול לטעון כי לא סטה לנתיב נסיעת רכב התובעת, שהרי הוא הורשע בעבירה של סטייה מנתיב. הנתבע גם אינו יכול לסתור את העובדות המפורטות בכתב האישום, ואשר בהן הודה. לפי עובדות אלו: "הנאשם נהג בחוסר זהירות, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, סטה ימינה, כיוון נסיעתו לכיוונה של נהגת הפג'ו שניסתה להתחמק מפגיעה סטתה ימינה ולאחר מכן שמאלה והתנגשה ברכב הוולוו שמשמאל".

10.המירב שיכול הנתבע לטעון בהליך זה הוא שיש ליחס לנהגת רכב התובעת רשלנות תורמת לקרות התאונה. זוהי המסגרת בתוכה יש לבחון את הראיות בפני, ותוך הדגשה כי העובדות המבססות את ההרשעה הפלילית, משמשות בסיס גם בתיק זה.